על פי התיאוריה הפסיכואנליטית האבל נתפס כתהליך בריא המכוון לנטישת הקשר

עם האדם שמת כדי להתפנות ליצור קשרים בין אישיים חדשים או לחזור ולהשקיע מחדש

במסגרת העולם ולשחרר את האנרגיה המרוכזת באובדן ובנפטר.

​

האדם האבל מוותר בהדרגה על התקשרות פסיכולוגית רגשית לנפטר וכאשר הושלם הוויתור

יכול האבל לחזור ולהשקיע בקשרים בין אישיים עם אחרים.

על פי תיאורית האובדן כמשבר חיים, מתייחסים לאובדן כאל תהליך בדומה להתמודדות

של אנשים עם מצבי משבר, טראומה ולחץ. האובדן נתפס כמשבר חיים הכופה

שינוי התנהגותי או רגשי, זמני או קבוע על האדם השכול ולפעמים יש חוסר יכולת

של השכול לראות ערך ומשמעות בחייו ובחיי הסובבים אותו.

​

שני חוקרים, קלאס וסילברמן, פיתחו את מושג הפנמת דמות הנפטר כחלק מעבודת האבל

כאשר ישנו קשר מתמשך בין הנפטר לאַבֵל. ההכרה כי המוות אינו קוטע את מערכת היחסים

עם המת אלא משנה אותה - "המוות מסיים חיים אך אינו מסיים מערכות יחסים".

האדם השכול זוכר, מנציח את הנפטר, מרגיש בנוכחותו, חולם עליו, מדבר אתו.

אין מדובר בלחיות את העבר אלא הכרה בכך שיחסים וקשרים שנוצרו בעבר

יכולים להשפיע על ההווה ועל העתיד שלנו. הייצוג הפנימי של הנפטר אינו סטטי וקבוע

אלא משהו שצומח ומשתנה.

​

זהו דבר נורמלי שהאבלים יבססו קשר ותחושה של נוכחות המת. תהליך האבל אינו מסתיים וישנן דרכים רבות שהקשר משפיע על האבל למשך כל חייו.  אנשים משתנים בשל חווית האובדן וחלק מהשינוי הוא טרנספורמציה והמשכיות של הקשר עם הנפטר.

​

מודל נוסף הוא המודל הדו מסלולי של האבל (פרופ' שמשון רובין). הנחת היסוד שלו היא הבנת האובדן הקשורה הן לתפקוד האדם השכול והן לקשרים הפנימיים המתמשכים עם הנפטר ושני אלה מהווים את מסלולי האבל.

מסלול אחד מתייחס לטווח תפקודי האדם בהיבטים הרגשיים, הבין אישיים והפסיכיאטרים וליכולת להשקיע בחיים מעבר להשקעה באבל ואילו המסלול השני מתייחס למערכת היחסים הפנימית עם הנפטר, לקשר אתו ולתגובות הקשורות לזיכרונות ולאידאליזציה של הנפטר.

אדם יכול לתפקד היטב אך עדיין לחוות רמות גבוהות של מעורבות עם הנפטר.

​

בקטע TED  המצורף מתארת  Nora Mcinerny בשנינות ובכנות נוגעת ללב  את נקודת המבט שלה על החיים, על המוות ועל ההתנהלות באבל ועם האבל שנמשך לצד החיים.