רחלי גואטה - ליצנית רפואית
רחלי בוגרת תואר שני במנהל מערכות בריאות, מנחת יוגה צחוק, שותפה לניהול במיזם מרגש "הליצנים הרפואיים נלחמים על החיוך" וכמובן - ליצנית רפואית.
איך הגעתי לליצנות? גדלתי בבית שכולו הומור ושמחת חיים. העובדה הזו הפכה לדרך חיים ופגשה אותי במעגלים שונים. יום אחד באמצע העבודה הרגשתי שהחיים עפים, ישנה רוטינה של בית, עבודה ובילויים ושיש הרגשה של ריק.
ידעתי שאני חייבת לעשות משהו עם עצמי, משהו ללא תמורה שיתגמל אותי בדרך אחרת, ובאמת בעקבות הליצנות הרפואית שהלכתי ללמוד אני מקבלת תמורה ענקית של סיפוק אינסופי והגשמה עצמית.
מקום נוסף ואולי מוקדם יותר שהשפיע עלי, היה המקום שבו עשיתי את השירות הלאומי בבית חולים תל השומר, בו ספגתי את מכלול ה"אווירה" על כל המשתמע, לטוב ולרע. הייתי מזכירה רפואית במחלקת כירורגיה ב' ושם, מילדה שרואה את העולם שברובו טוב, פגשתי הרבה כאב, חולים שיום אחד משתובבים אתך, מספרים מעולמם ומשתפים, רואים בך דמות שפותחת להם את היום בחיוך ובאכפתיות ויום אחד הם כבר אינם.
ראיתי את עולם החסד של המערך הרפואי וידעתי כמה חשוב
במקום כזה להכניס שמחה וכח. ואז, כשעלה לי לראש לקחת
צעד אחד קדימה את ההתנדבות בחיי למשהו מקצועי יותר,
ידעתי שבתי חולים יהיו המקום הראשון שבו ארצה להכניס
שמחה. תוך כדי תנועה גיליתי כמה צריכים את השמחה בכל
מקום ובכל גיל.
גדלתי בבית שבו ערך הנתינה וההתנדבות היה נוכח בכל יום.
אבא שלי, שיהיה בריא, עמל כל חייו למען הכלל בכל תחום
שהוא וכשאתה גדל בבית כזה ורואה את זה - זה חי בך!
יצא לנו כמשפחה גם לא מעט פעמים ללכת לבתי חולים
ולבתי אבות בחג פורים, כך שגדלתי בבית שכולו הודיה
ושמחה ואני מודה על כך לאל ולהורים שלי. היכולת לראות
תמיד את הטוב ולשמוח בחיים גם כשכואב זהו משהו שגדלתי
עליו. יש בי הרבה הומור ואמונה ואני מאמינה שלעשות
השתדלות ולקיים את המצווה הגדולה להיות בשמחה
זהו הכח האמיתי.
אני חושבת עוד שללא האמונה – אנחנו כלום. האמונה בבורא, בעצמנו וביקרים לנו ומה שמניע אותנו לרוב היא האמונה בטוב, בכך שנצליח ובכך שאיננו נמצאים פה "סתם" אלא לאיזושהי תכלית ולמסע, וכדאי לנו לעבור אותו גם מתוך שמחה ולראות את האור גם בתוך המקומות החשוכים שצצים בדרכנו.
להיות ליצנית רפואית זה לדעת שאת מגייסת את כל השמחה שבך, את ההומור, את עולם הדמיון למען מי שמולך שהופך הוא להיות מרכז העניין. בליצנות יש את היכולת להיכנס לעולם שלם של צחוק שבכוחו לרפא.
הליצנות הרפואית מתקיימת במקומות מגוונים: בבתי חולים, בתי רפואה למיניהם, בתי אבות, מקלטים לנשים מוכות, עמותות לצרכים מיוחדים ועוד. בכולם שוכנים רצון גדול ואמונה שרק מתוך שמחה אפשר לנסות ולגבור על הקשיים.
ליצנות רפואית היא שליחות עבורי! כליצנית רפואית אני שמה את מי שמולי במרכז- אותו חולה/ קשיש/ילד ועוד.
כאשר אני נכנסת לחדר, בין אם בבית החולים, בבתי האבות וכו' ואני רואה פנים נפולות ולאחר מספר דקות משהו שם משתנה וחיוכים עולים על פניהם אני יודעת שעשיתי את שלי.
חשוב לי לתת את ההרגשה למי שמולי שגם אם אנחנו לא באמת מכירים אכפת לי ממנו שהרי בסוף כל עם ישראל אחים. אהבת חינם זו תכלית כל הנתינה והרבה מהחיים.
כדי להיות ליצן רפואי נדרשת רגישות רבה שכנראה התברכתי בה. אין ספק שבמקצוע הזה פוגשים בלא מעט מצבים קשים שאלמלא היה עלי האף האדום (שהוא המסכה הקטנה..) כנראה שהייתי נסחפת מהר למקום הרגשי.
זה טבעי להיסחף למקום רגשי. לפעמים אני יוצאת מהחדר ועולות בי דמעות אבל לרוב אני מצליחה לנתק את עצמי, אבל לא לנתק את עצמי רגשית.
אני מרגישה שזה היעוד שלי! כשאני באה להתנדבות בין אם של שעה או מספר שעות אני יודעת שהתפקיד שלי להכניס אור, כח ושמחה לכל מי שזקוק וביננו, מי מאתנו לא זקוק?!
אחרי יום שבו אני מתנדבת, אני מתמלאת בסיפוק אדיר,
בחיבוק חם ללב ובהבנה שאין לדעת מה ילד יום.
את הציווי מצווה גדולה להיות בשמחה אני מנסה
להגשים מדי יום ביומו. על אף שיש מראות עצובים
אני פוגשת הרבה בני משפחה מדהימים עם תעצומות
נפש אדירות שמחזקות אותי ומלמדות אותי דבר או
שניים על אמונה.
שואלים אותי לא פעם אם היו לי מצבים בהם נתקלתי
בחולים / קשישים בודדים וכדומה שכאשר פגשתי בהם
וראיתי את מצבם הבריאותי או הנפשי הלא פשוט זה
השפיע עלי לרמה שלא יכולתי לשמח? התשובה שלי
לשאלה המורכבת וההגיונית הזו היא שכליצנית רפואית
אני לא מתמקדת במצב הרפואי או במחלה, אני נכנסת
לחדר ולא משנה אם מולי ילד או מבוגר במצב זה או אחר,
אני לא משוחחת איתם על המצב הרפואי, זה לא תפקידי.
מראש אני יודעת שאני מגיעה למקומות שבהם אנשים עוברים מסע לא פשוט, אני באה בכל הכח כדי להכניס הפוגה של צחוק, צבע, אור, שמחה והרבה הומור.
אם אני חושבת על הדבר שהכי מתגמל וממלא אותי, אני מרגישה שזו הזכות שניתנה לי להעלות חיוכים, להכניס שמחה ולגרום לילדים / מבוגרים בלי הבדלי גזע, דת/ מין סתם באמצע היום להרגיש שיש פה מישהי שרואה אותם, שבאה לשמח ולשמוח איתם או פשוט להיות לידם .
לא צריך הרבה בשביל לשמח, צריך לב רחב וחיוך על הפנים כדי לגעת באחרים.
אני רוצה להודות למרצה שלי ג'ף גורדון, מורה דרך, איש של חסד ואהבת חינם לכ"כ הרבה אנשים שבזכותו מצאתי את הליצנית שבי ואת השליחות שעושה לי כל כך טוב על הלב.
ולכם הילדים / המבוגרים בעמנו שאני פוגשת בדרך - תודה! תודה שאתם מחייכים אלי חזרה ומשהו נשאר בכם ובי.
את הכתבה מבקשת רחלי להקדיש לעילוי נשמתה של דודתה האהובה אילנה בת חיה רחל שאליה הייתה קשורה מאד!
אישה שכל חייה דגלה באהבת חינם, אמונה ושמחה.
שנזכה להאיר כולנו יחדיו באור אחד גדול ותמידי. אמן!
