סיפורי ליווי - אסתר

אסתר כהן, בת 70. 

מלווה 4-3 שנים במסגרת שותפים למסע. 

פסיכולוגית במקצועי. 

 

דרכי אל שותפים למסע:

גדלתי במשפחה שהאבל והאובדן היו נוכחים בה בשתיקה רועמת. 

אימי התייתמה מאביה בגיל שנתיים, בהיותה בת 18 נהרג אחיה. 

אבי איבד את הוריו וחמשת אחיו בשואה...

בהיותי אמא צעירה אבי חלה בסרטן ונפטר זמן לא רב אח"כ.

ועוד, ועוד ...

חשתי שהמוות, האובדן והאבל שאינו מדובר, 

מעצב את האקלים הרגשי במשפחה ויוצר נוקשות וריחוק... 

מתוך רצון למצוא דרכים מיטיבות יותר לחיות עם המוות, 

ללמוד לפתוח אליו את הלב, 

הגעתי לליווי.

 

 

ליוויתי את תמר (שם בדוי),

הכרתי אותה כשהייתה בת 69, 

היא חלתה בסרטן שחלות, שחזר והתפשט אחרי כמה שנים של רגיעה. 

הליווי נמשך 10 חודשים, עד מותה. 

 

 

     אתה טועה

     גם על ערש דווי

     לא נמוג הערפל,

     גם כאשר ניגש אלי המוות

     קרוב עד אימה

     הייתי רחוקה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה

     מן החידה.                   

                         זלדה      

 

 

תמר הַמְּלֻוָּה הראשונה שלי בשותפים למסע.

יחד למדנו את רזי הליווי ויחד נגענו בקשר שבין החיים והמוות.  

 

כשהתחלנו, תמר הייתה מספר שבועות לאחר מות אימה האלמנה בשיבה טובה. מאביה התייתמה בגיל חצי שנה, וכבת יחידה טיפלה באימה במסירות רבה. מתוך רצון לחסוך ממנה צער, לא סיפרה לה על מחלתה. מאחר ילדיה ונכדיה גרו בעיר אחרת, הרגישה בודדה מאוד. היא שמחה לקראתי ואמרה שאיתי תדבר על דברים שאינה יכולה לדבר עם ילדיה. 

 

המוות היה נוכח שם מתחילת ההכרות ביננו, אבל לא בדיבור ישיר. המופעים שלו היו סמויים וחמקמקים, ולא תמיד יכולתי להבחין בהם. 

רק בדיעבד הבנתי אותם: הדאגה מאובדן המשקל, החרדה שהיא הולכת ונעלמת, הכנת מזכרות לנכדים, השאלה מה יהיה איתי, ההיצמדות לחפצים, לזיכרונות, ועוד. 

נראה ששתינו היינו שותפות לערפול הראייה הזה, כל אחת ופחדיה. בכל פעם שניסיתי להעלות לשיחה את עובדת מותה הקרב, הדפה אותי ואמרה לי שאינה רוצה לדבר על נושאים כאלה.

 

תמר הכניסה אותי לסיפורי חייה בזרועות פתוחות. 

הייתי מוצפת בתמונות, סרטונים והמון מידע על המעגלים המשפחתיים והחברתיים שלה. הקשבתי, ובו בזמן חוויתי תסכול. 

אני ציפיתי שיהיו לנו "שיחות משמעותיות" על הרגשות המלווים את המחלה הקשה והמוות המתקרב. לאט לאט, ככל שהרפיתי מהציפיות שלי, יכולתי לשמוע את ביטויי התסכול והכעס שלה.על המגבלות הגופניות שהלכו והתרבו, המרירות והאכזבה מצורת חייה עכשיו, האימה ממה צופן לה העתיד, הדאגה מה יקרה לילדיה אחר מותה.

​

מידי פעם הייתה שואלת שאלות ישירות: 

"מה קורה אחרי המוות? את מאמינה שיש גן עדן? "

סיפרה שהיא קוראת למתים שלה ומחכה לסימן מהם. 

אבל לרוב הייתה חוזרת ואומרת: "זה הזוי מה שקורה לי..." 

 

ועם כל זאת, תמר המשיכה להיאחז בחוויות משמחות, בעזרה לילדים, בהכנת מתנות לנכדה הקטן ("השטויות שלי" לדבריה), ובניסיונות לנהל את ענייניה. 

 

עם הזמן הלכו ואזלו כוחותיה, היא תפקדה פחות ופחות, איבדה את התיאבון אבל הכריחה את עצמה לאכול כדי להרחיק מעליה את המוות המרחף. 

המשיכה בניסיונות התרופתיים היקרים מאוד בעידוד ילדיה. 

תהיתי האם ואיך הם מבינים את מצבה. הצעתי שניפגש יחד עם הילדים לשיחה על כך.  

במפגש המשותף, כל אחד מהם ביטא בפתיחות ובאומץ רגשות חמים כלפיה. נאמרו מילות הוקרה והערכה, עלו דאגות ושאלות לגבי רצונותיה ומשאלותיה כשהמצב יתדרדר עוד. 

תמר ביקשה מהילדים לא להאריך את חייה, אמרה להם עד כמה חשוב לה שהיחסים ביניהם יהיו טובים, דיברה גם על ההלוויה שלה.

  

את החודשיים האחרונים לחייה, תמר והילדים העבירו בהוספיס בתל השומר. הם ערכו לה מסיבת פרידה מרגשת עם החברים הטובים והמשפחה המורחבת, השתדלו להגשים את משאלותיה, והתמסרו לפרידה ממנה. 

שבוע לפני פטירתה, לפני שנסעתי לחו"ל לשבועיים, באתי אליה ואמרתי לה מילות אהבה ופרידה. היא שכבה בעיניים עצומות, החזיקה את ידי, וחיוך האיר את פניה. חשתי את אווירת הקדושה שאופפת אותנו. 

 

ב"שבעה" אמרו לי ילדיה שהפגישה המשותפת שקיימנו - תמר הם ואני - הייתה להם הפעם הראשונה שישבו יחד עם אמא ודיברו שיחה אמיתית וכנה. 

הם הרגישו אח"כ מאוחדים ופתוחים יותר, דיברו על נושאים שלא האמינו שיוכלו לדבר עליהם כמשפחה. 

 

הליווי הפגיש אותי עם המסתורין של המחלה והמוות. למדתי להרפות ולוותר על ניסיונות לשלוט בבלתי נשלט, להתמסר לתהליך בלי לנסות לכוון ולתכנן כל הזמן. חוויתי צניעות מהי, את היכולת לשמוח גם כאשר הכאב גדול, ראיתי שאפשר למצוא יופי גם במקומות הכי בלתי צפויים.

 

בגינה שלי שתול שיח פטל שקבלתי ממנה. עכשיו הוא רדום ובאביב יתעורר וילבלב...