אדל - ליצנית רפואית
בעלי סבל שנים מהפרעה דו קוטביות (מאניה דיפרסיה) שכִּרסמה בו. בשנת 2008 הוא נכנע למחלה והתאבד.
במשך שנים ליוויתי אותו באהבה גדולה ומותו היה בום של ממש. לאחר מותו ניסיתי ללכת לשיחות עם פסיכולוגית אבל לאחר שתיים או שלוש פגישות החלטתי שמיציתי את הערוץ הזה.
שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 2011, סיפרה לי מכרה שיש קורס
שמלמד ליצנות רפואית. מאז ומתמיד אהבתי תיאטרון.
עוד כשהייתי ילדה העולם הזה הקסים וכבש אותי.
בהמשך ראיתי את הסרט פאטץ' אדמס שמספר את סיפורו של
פאטץ' אדמס – רופא וממייסדי הליצנות הרפואית (מעניין לדעת
שאת תפקיד הרופא / ליצן גילם רובין וויליאמס שבעצמו סבל בין
היתר מהפרעה דו - קוטבית, מדמנציה ומשאר בעיות רפואיות
והתאבד לאחר שנים).
כשסיפרה לי המכרה על הקורס החלטתי ללכת וללמוד. מהר מאד
הבנתי שזו היתה אחת ההחלטות החשובות בחיי. זה היה הטיפול
הטוב ביותר שיכולתי לחשוב עליו בהתמודדות עם האובדן שלי.
זה היה ממש טיפול של החלמה!
ללמוד עם אנשים שרוצים לשמח ורוצים להעניק לזולת ובתוך
כל זה יש פתאום הרבה שמחה וצחוק שהוא מדבק.
השילוב של אפשרות להוציא החוצה, לפרוק את מה שיושב
בנשמה ובלב ובתוך זה לקבל כל כך הרבה – היתה מדויקת בשבילי.
התגמול היה גדול. בעבודה עם אנשים שזקוקים למה שיכולתי להעניק הרגשתי שאני מקבלת אפילו יותר מאשר נותנת.
בליצנות הרפואית אני מביאה שמחה לאנשים שנמצאים במקום מוחלש ולא טוב.
אם הם נמצאים מחוץ לבית ולסביבה הטבעית שלהם הרבה פעמים הם מפוחדים, מרגישים מאוימים, כואבים, דאוגים והביטחון והשגרה נלקחת מהם.
במקום הרגיש הזה אני באה כדי לשלוף אותם מה"בור" ולתת להם אפילו כמה דקות של שמחה ושל צחוק מרפא. גם כמה דקות עושות עבודה טובה.
בחזרה לסיפור האישי שלי.
כבר בהתחלה הרגשתי שלא צריך לטאטא ולהסתיר את המוות של בעלי אלא צריך להוציא את המחלה והמצב מהארון. יש כאילו טאבו, איזו הסכמה בשתיקה שלא מדברים על אובדנות (התאבדות) ועל מחלות נפש.
לכן הרבה שותקים, מסתירים ולא מדברים או מאווררים את הקושי.
לי היה חשוב מהתחלה לדבר על זה כי בעלי כל כך סבל מהמחלה.
שמתי לב שכשהתחלתי לדבר על ההתאבדות של בעלי, זה כאילו
פתח אפשרות ולגיטימיות לאנשים נוספים לדבר ולהשמיע את הקול
שלהם.
לא מעט פנו אלי ואמרו "גם לי זה קרה", "גם יקר לי התאבד" וחשוב
מאד בעיני לדבר ולהוציא לאור את הסבל הכבד שגורם לאנשים
לעשות צעד כזה, כל אחד מהסיבות שלו.
אני אדם אופטימי מטבעי אבל ברגעים הקשים ובתקופה הקשה
של חיי, הליצנות הרפואית שינתה את חיי והיתה התרפיה שאותה
הייתי צריכה כדי להשלים את עצמי ואת הגורל שלי באובדן של
האיש האהוב שלי.
הליצנות עזרה לי גם בתחומי חיים אחרים, הפכתי להיות צבעונית
יותר. הבגדים שלי צבעוניים יותר, מרגע שאני שמה על האף את
הכדורון העגול של הליצן - אני שמחה. הצחוק שלי אמיתי יותר,
בא מהלב ולא משנה לי איך זה נשמע. אני מרגישה אותנטית עם עצמי, לא מתביישת לומר מה אני מרגישה, מה אני חושבת. אני לא עוצרת בתוכי דברים ומרגישה הרבה יותר בטוחה ושמחה.
מרגע שלמדתי ליצנות – ליצן נולד בתוכי והצחוק והשמחה מלווים אותי.
אדל
